החל מראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, היו צריכים המתיישבים להגן על עצמם מפני השכנים הערבים. כל רצונם של המתיישבים הראשונים ואלה שבאו אחריהם והקימו מושבות נוספות, לקנות אדמות, להתיישב עליהן ולעבד אותן. אכן הם קנו אדמות, התיישבו, עיבדו והפיקו יבולים נאים. מציאות זו לא מצאה חן בעיני השכנים הערבים. אכן, בסיפורי ראשית המושבות שזורים אירועי התנפלויות של שכניהם הערבים. כולל ב"אם המושבות" היא פתח תקווה. כארבעה חודשים לאחר עליית מתיישבי פתח תקווה על אדמות "אומלבס", שקנו בכסף מלא, בט"ו באב תרל"ח אראה ההתנפלות הראשונה. איכרי המושבה גרשו את הערבים במקלות, קלשונים ועמודי ברזל. עם שוך "הקרב" התברר לתושבי המושבה הצעירה שהם צרכים להתארגן באופן מסודר ויעיל לקראת הבאות. כחלק חשוב מהתארגנות זו, היה רכישת נשק מערביי האזור, מחיילים תורכים ומהבדואים במרחבי ארץ-ישראל.
בשלב הזה צריך לזכור כמה נקודות. כל האדמות שעליהם התיישבו יהודים עד קום המדינה נקנו בכסף מלא. תחילת ההתיישבות היהודית החלה הרבה שנים לפני הקמת המפעל הציוני. פתח-תקווה כזכור נוסדה בתרל"ח - 1878 בעוד שהמפעל הציוני הוקם בתרנ"ח - 1898, עשרים שנה חלפו מאז ההתיישבות ועד להקמת המפעל הציוני. עם תחילת ההתיישבות היהודים בארץ-ישראל שלטו כאן התורכים, שלא השליטו את מרותם השלטונית, כמו גם שלא השקיעו בארץ-ישראל בשום תחום כמו: דרכים, ניקוז מים, בריאות ואכיפת חוק. הישוב היהודי נאלץ להגן על עצמו בכוחות עצמו בעודו מקים את המושבה, המושב או הקיבוץ. בדיוק כמו בעת העתיקה, כשעם ישראל חזר לארצו מגלות בבל. היטב לבטא זאת מנהיג היהודים דאז, נחמיה באומרו: "הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל, עֹמְשִׂים; בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח. יב וְהַבּוֹנִים--אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל-מָתְנָיו, וּבוֹנִים; וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר, אֶצְלִי... וְהָיוּ-לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר, וְהַיּוֹם מְלָאכָה" (נחמיה ד' י"א-ט"ז). ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל והתנכלות השכנים חוזרת על עצמה גם בעת החדשה. לשלטון התורכי לא הפריע שהיהודים אוגרים נשק להגנה עצמית. כשם שלא הפריע להם שהערבים מתנפלים על שכניהם היהודים. כשתכפו ההתנפלויות ונאגרו כמויות גדולות ותחמושות אז התורכים החלו להחרים נשקים בעיקר לצרכים שלהם. בפרט בימי מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, כך שתחילת המאה העשרים (שנת 1900 ואילך) החלו היהודים להחביא באופן קבוע נשקים מפני השלטון התורכי. על אף זאת היו מקרים במושבות, ובפרט פתח תקווה, שהחלו להחביא כלי נשק ותחמושת כבר משנת 1890, סוף המאה ה-19. אם נדייק הרי שבסוף המאה ה-19, מאז שנוסדה פתח תקווה לא דיברו על סליקים והחבאת נשק. דובר יותר על "מחסני נשק" נעולים מחשש גנבתם על ידי שודדים ערביים שהסתובבו במרחב כולו. כך שמדובר יותר באחסון נשק ושמירתו ולא על החבאת. כאמור מסמוך למלחמת העלום הראשונה ואילך מדברים על הסלקת החבאת נשק מפני השלטון.
בתום מלחמת העולם הראשונה, ארץ ישראל הייתה כבושה בידי הבריטים. הישוב היהודי נשם לרווחה, שכן תלה את תקוותיו במנדט הבריטי שישליט את מרותו כאן בארץ ויפעל למיגור ההתנפלויות, למיגור השודים ולמיגור ההפקרות. אכן השלטון פעל למיגור ההפקרות, אך לא מנע מהערבים להמשיך לתקוף את הישוב היהודי. ככול שההתנפלויות על היישוב היהודי עד ליום ה2 בנובמבר 1917 היו על רקע של שוד העלאת עדרי צאן על שטחים החקלאים וסיבות נוספות שעניינן שנאת הערבים עם הישוב היהודי, הרי שמה – 2 בנובמבר 1917 שבו נתנה הצהרת בלפור בדבר הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ההתנפלויות והרציחות לבשו אופי לאומני. המגמה הייתה למנוע את מימוש הצהרת בלפור. מאחר וההתנפלויות והיריות הלכו וגברו הרי היה צורך ביותר כלי נשק בכמות ובאיכות. ההמשלה המנדטורית הגבילה מאוד את כמות כלי הנשק ותחמושת שהייתה לכול ישוב להחזיק. הבריטים חישבו לכל ישוב כמות, שמבחינת הבריטים, אמורה הייתה להספיק להגנה עצמית. הישוב היהודי לא הסתפק בכך והחל לקנות כלי נשק מהערבית סביב, מהבדואים, מחיילים תורכים שרעבו לאוכל ומכרו את כלי הנשק שלהם בעבור כסף לקנות אוכל. כלי נשק רבים אלו הוסלקו מחשש שהשלטון הבריטי יימצא אותם. מאורעות תר"פ, תרפ"א - 1921,1920 המחישו ליישוב היהודי עד כמה חשוב להחזיק כליל נשק בכמות מספקת בכל יישוב ויישוב.
שנות ה-20 היו שקטות יחסית בכל הנוגע לרציחות ופגיעות ביהודים, והבריטי שלטו במצב. על רקע הרגיעה והבטחת הבריטים להשליט סדר, החלו הבריטים לדרוש את הסגרת הנשק המוסלק, ובטענה שרק השלטון הוא בעל הסמכות להשליט שקט. המציאות הזו גרמה לכך שיהודים החלו למסור כלי נשק לשליחי השלטון הבריטי. רובם לא מסרו והמשיכו להחביא את כלי הנשק מפני השלטון.
ככל שחלפו השנים, התברר יותר ויותר כי השלטון הצבאי המנדטורי הבריטי הולך ועויין את הישוב היהודי אף שבמקביל השלטון האזרחי הבריטי סייע להנחת תשתיות לקראת הקמת "בית לאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל על פי הצהרת בלפור וכתב המנדט שניתן לבריטים על ידי חבר הלאומים. כאמור, ככל שהתקרב מועד פקיעת המנדט הבריטי בחמישה עשר למאי 1948, הערבים הגבירו את התנכלויותיהם כלפי הישוב היהודי בארץ-ישראל כמו בפרעות תרפ"ט -1929, פרעות תרצ"ו, תרצ"ט - 1939,1936 ובשנים שבין לבין. המצב הלך והחמיר, בשנים מתום מלחמת העולם השנייה בתש"ה- 1945 עד קום המדינה בשנת תש"ח - 1948 המציאות בארץ-ישראל הייתה כזו שהתפתחה מלחמה הדדית בין הערבים ליהודים. לצורך כך היו צריכים כלי נשק ותחמושת מצד אחד, ומצד שני השלטון הצבאי הבריטי הקשה את ידו והגביר את חיפושיו אחר נשק מוסלק.
עם השנים, בנוסף לסליקים שהכילו נשק ותחמושת, היו כאלו ששימשו כבתי מלאכה לייצור ותיקון של כלי נשק וחומרי חבלה. היו מרפאות מוסלקות, מרכזי אימונים ועוד. מצב זה נמשך עד קום המדינה. מקום המדינה כל כלי הנשק נמסרו לידי צה"ל - צבא ההגנה לישראל שהוקם. אם כי ראוי לציין שהיו קיבוצים שנמנעו למסור את כלי הנשק שלהם לידי צה"ל אלא הם החזיקו אותם אצלם. כך לאורך השנים נשמרו הסליקים בקיבוצים כי חברי הקיבוץ האמינו שבענייני הגנה הם יכולים לסמוך רק על עצמם. רק לאחר שנות דור לאחר הקמת מדינת ישראל הסכימו בניהם למסור את הנשקים לצה"ל, אך בעת מסירתם הם היו לכל היותר מוצגים במוזיאונים. כך התייחסו וכך הם נשמרו עד היום. גם הסליקים שנתגלו ונחשפו הפכו להיות יעדים לביקור ולימוד נושא הסליקים שסייעו ליישוב היהודי להתמודד עם הטרור הערבי.
