אבא, למה אסור?


הלכתי לבית הספר, השמיים והשמש העידו על כך שמשהו טוב עומד לקרות. חייכתי, כאילו יודעת משהו שהאחרים אינם יודעים וזימרתי בשקט שיר שאני וחברתי הטובה שרה כתבנו יחד. הגעתי לפאתי המושבה, מתקרבת לבית הספר, וראיתי איש נכנס לבור, חברו מעביר לו שקים גדולים מלאים בדברים שלא ידעתי מה הם ומכניסם לבור. "מה? מה הוא..." מלמלתי לעצמי "מה הוא עושה?", נעצרתי להתבונן למשך כמה דקות, מקווה שלא יבחינו בי. לבסוף הם הבחינו, מעט מבוהלים לרגע, אך כשראו את פניי נרגעו והמשיכו בעבודתם. היה נדמה שהשזוף מביניהם, זה שלבש בגדים מהודרים ביחס לבגדי השני, אמר: "היא משלנו, זה בסדר", "אתה בטוח שהיא לא תלשין לבריטים?" קראתי את שפתיו של השני, מה שהיה די קשה בהתחשב בשפמו הענק שכיסה כמעט את כל פיו. הפניתי את גבי אליהם ולא זכיתי לשמוע את תשובתו של האדון המהודר, ממשיכה לחשוב על היום הנהדר שצפוי לי, למרות הדבר המשונה שקרה לפני רגע. סוף כל סוף הגעתי לבית הספר, נפנפתי לשלום לשומר האדיב שהכרתי עוד ממפגשי המושבה והוא החזיר לי חיוך. נדתי בראשי לכיוונו וצעדתי לכיתה. "היי שרה!" אמרתי לחברתי ברגע שהגעתי לכיתה, "לילך! בוקר טוב!", חיבקה אותי שרה, "אני יכולה לבוא אלייך היום?" אמרתי לה ונזכרתי במה שאבי אמר לי הבוקר לגבי ביקוריי חברים. אני זוכרת שאמר שיש משהו שחבריי אינם צריכים לדעת, וכך גם אני. בטחתי באבא, ידעתי שהוא יעשה הכל בשבילי, הוא ידע שאני עדיין מתגעגעת לאימי שנרצחה באחת מהפרעות שהערבים ארגנו. ידעתי שהוא היה מוכן לכל בשביל שאהיה שמחה ובטוחה, "אני מעדיפה לבוא אלייך, אמא שלי חולה ואני לא רוצה שתידבקי" ענתה לי שרה, "אז נלך אלייך?" אמרה, ממתינה לאישור ממני. לא ידעתי מה לומר, זכרתי את מה שביקש אבי והגבתי בחפיזות: "יש לי אירוע משפחתי! בבית! אי אפשר לבוא אליי", שרה הסתכלה עליי במבט מבולבל ואמרה: "אז אנחנו לא יכולות להיפגש בכלל, את צריכה להיות שם". צחקתי במבוכה וגירדתי בראשי "שכחתי, לא נורא, פעם אחרת" "אני יכולה לבוא לאירוע! כמו בפעם הזו לפני חצי שנה!", טענה שרה בהתלהבות, "לא!" התפרצתי ויצאתי מהכיתה, רצתי הביתה, כבר לא מנופפת לשומר לשלום, חולפת על פני הבית שלידו ראיתי את שני הגברים, מנסה שלא לבכות מרב חוסר הידיעה. סוף סוף הגעתי הביתה, להפתעתי השער היה פתוח והאור בבית דלק, נכנסתי הביתה וראיתי את אבא משוחח עם שני גברים בחדרו, הצצתי לחדר וראיתי בתוכו את האדון המהודר ואת חברו. חמקתי משם במהרה ורצתי לחדר: "הסליק הוקם, רק ילדה יהודייה קטנה אחת ראתה אותנו, אנחנו לא חושבים שהיא חשדה" שמעתי אותם מדברים, עמדתי על המיטה, מצמידה את אוזני לקיר, מצוטטת להם. לרגע מעדתי וצליל 'בום' ענק נשמע ברחבי הבית, אבי נכנס בצעדים גדולים לחדר, הרים אותי ואמר: "לילך, שמעת משהו?!"

אתר זה נבנה באמצעות