הפחד שרודף אותי


חוסר הוודאות בכמה החודשים האחרונים משפיע יותר מדי על חיי. אני מודע לכך שאני לא היחידי שחי בחוסר הוודאות כבר תקופה ארוכה אבל אני מרגיש שאני היחידי שמוטרד מהמצב הנוכחי בצורה קיצונית. העתיד של חיי משפחתי לא מובטח, המנדט הבריטי מעמיד את כולנו בסכנה. הערבים ממשיכים לתקוף ביישוב היהודי וכל מה שנותר לי לעשות זה לנדב את ביתי וחצרי לבקשת ארגון ה"הגנה" להקמת סליק לנשק ותחמושת ולקוות שבזמן הנכון אצליח לשלוף אותו ולהגן על מישפחתי. "אבא, אני יכולה להזמין את איזבל היום הביתה?" רותם, ביתי הקטנה קוטעת את שיחתי עם יוסי, שכני הקשיש. חיוך מתוק מרוח על פנייה הקטנות והתמימות שבה מתפזרת לכל עבר. "אני מצטער חמודה, דיברנו על זה. לא תוכלי להביא חברות הביתה בתקופה הקרובה. אולי תשחקו ביחד בשכונה?" אני מחייך חצי חיוך ומושיב אותה על ברכיי. היא מסובבת את פרצופה אליי בעצב ומושכת את כתפיה. דמעות של אכזבה זולגות במורד לחייה המלאות, היא מנגבת אותן בעזרת אגודלה ומושכת מעט באפה האדום מבכי. "למה אתה ואימא אף פעם לא מרשים לי להביא את איזבל הביתה?" היא יורדת מברכיי, רוקעת ברגלה ומשלבת את ידייה בכעס. יוסי נאנח בתסכול ואני? אני מתוסכל בדיוק כמותו. איך אוכל להסביר לילדה כה קטנה שאני מחביא נשק מתחת לאפה? איך תוכל ילדה כה קטנה להבין שהמצב הביטחוני רק הולך ומדרדר וביקורה של איזבל עלול לעלות בחייה במידה ואיזבל תגלה על הנשק ותספר למישהו? "אתם לא יכולים לקחת סיכון, זה לא הזמן, אי אפשר היום לבטוח באף אחד.." יוסי מצטרף להתלחששויות הזהירות שלי ושל אישתי במטבח. אני לוגם מכוס המים הקרים ומהנהן בראשי. "אני יודע, לא התכוונתי". אני מביט בייאוש מבעד לחלון ומבחין בכוכבים הזוהרים שמקשטים את השמיים השחורים ומודה לאלוהים שעוד יום עבר מבלי שיגלו על הסליק הפרטי שלנו. אישתי מניחה את ידה החמה על כתפי ומציעה לי ללכת לישון ולתת למחשבות שמטרידות את רוחי לנוח מעט ולהתעורר שוב לבוקר שלמחרת. אני מהנהן. מברך ללילה טוב את יוסי, מנשק את מצחה של ביתי הקטנה ונשכב במיטתי הקשה כדי שאוכל להתעורר מחר אל עוד יום עבודה מתיש שאותו ילוו עוד מחשבות, פחדים וחששות..
אתר זה נבנה באמצעות